גל העלייה הגדול של יהודי מרוקו הגיע ארצה בשנים 1954-1955. גל עלייה זה, היה חלק מעליית יהודי מרוקו החוקית, שהחלה עם קום מדינת ישראל בשנת 1948 ונסתיימה בהכרזת עצמאותה של מרוקו בשנת 1956.
הגורמים לעלייה
עם הקמת מדינת ישראל התעורר חשש מפני פרעות ביהודי מרוקו מצד האוכלוסייה המקומית, שזעמה על אובדן פלסטין וניצחון היהודים. חשש זה הלך והתגבר בשנים 1954-1955, לאור העובדה כי עצמאותה של מרוקו ושחרורה מחסות צרפת, נראתה קרובה יותר ויותר. בשנים אלה החמיר מצבם של יהודי מרוקו בשל התגברות הטרור במדינה והיחס העוין כלפי היהודים מצד האוכלוסייה המקומית.
אנשי העלייה ודרכם ארצה
כבר לאחר הקמת מדינת ישראל, החלה עליית יהודים ממרוקו באמצעות מחנות מעבר שהוקמו בקזבלנקה, אך גל העלייה הגדול ביותר הגיע ארצה בשנים 1954-1955, לאור חששם הגובר של היהודים מעצמאותה הקרבה של מרוקו. הסוכנות היהודית היא שעמדה מאחורי פעולות ארגון עליית יהדות מרוקו במהלך השנים 1955-1954. בגל עלייה זה עלו ארצה כ-35,000 עולים. גורם נוסף להתגברות העלייה בשנים היה הסרת הקריטריונים שהציבו המוסדות הישראליים בפני העולים, בשנים 1952-1951, על פיהם ניתנה העדפה לעולים צעירים, בריאים ובעלי משפחות בארץ.
עליית יהודי מרוקו לא נסתיימה ב-1956 והיא נמשכה בדרך לא חוקית, גם בשנים שלאחר הכרזת העצמאות במרוקו. בשנים 1956-1961 עלו ארצה בחשאי כ-30,000 יהודים. האירוע הקשה ביותר באותה תקופה, היה אסון ספינת המעפילים "אגוז" אשר טבעה בלילה שבין 10 ל-11 בינואר 1961, כשעל סיפונה 43 עולים ואיש "המוסד" חיים צרפתי. טביעתה של "אגוז" העלתה לכותרות את העלייה החשאית של יהודי מרוקו ובעקבות לחץ בין- לאומי אפשרה מרוקו את יציאת היהודים ממנה, בשנים 1961-1964, תוך העלמת עיין מצד המלך חסן השני וממשלתו. בשנים אלה הגיעו ארצה כ-80,000 מיהודי מרוקו.
בסך הכל, לאורך שנות קיומה של מדינת ישראל, עלו ארצה ממרוקו קרוב לרבע מיליון יהודים וזהו המספר הגדול ביותר של עולים שהגיע לישראל ממדינה מוסלמית.